שלוש שנים ל־7 באוקטובר: ״06:29 – מחושך לאור״
במרכז התערוכה ״06:29 – מחושך לאור״, המוצגת במוזיאון הסובלנות ירושלים, עומדות עדויות אישיות של נשים מקצוות שונים של החברה הישראלית, המשתפות את אשר ראו וחוו ב־7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן.
את התערוכה אצר מלכי שם טוב, אביו של עומר שם טוב, שנחטף ממסיבת הנובה ב־7 באוקטובר והוחזק בשבי חמאס במשך 505 ימים, עד לשחרורו בפברואר 2025. את סיפורה של התערוכה מובילה אלה שני, שאיבדה באותו יום את אביה, איציק שני.
שלוש שנים אחרי, התערוכה ממשיכה לשמש מרחב של זיכרון ועדות, ובה בעת להפנות מבט אל הכוחות שהתגלו לצד הכאב — אנושיות, ערבות הדדית, חוסן ותקווה.
במלאת שלוש שנים לאירועי 7 באוקטובר, מובאות כאן שתי עדויות מתוך התערוכה, המעניקות מבט אישי וישיר על אירועי אותו יום ועל השלכותיהם.
נועם בן דוד – ניצולת מסיבת הנובה שנפצעה קשה ואיבדה את בן זוגה
"שלום, שמי נועם בן דוד, הגעתי בשבעה באוקטובר למסיבה ברעים יחד עם בן זוגי דוד יאיר שלום נאמן (ז״ל). פתחנו את עמדת הציור, הגעתי כאמנית. לקראת השעה שש בבוקר הלכנו לרחבה הגדולה לרקוד עם כולם. בדרך חבר צעק לי ״תסתכלי עושים זיקוקים לכבודנו״, הסתכלתי, זה לא היה זיקוקים, אלו היו יירוטים. כולם התחילו לרוץ לכל עבר, ובשלב מסוים אני ודוד מצאנו את עצמנו רצים בשטח פתוח כשמטח יריות על אוטומט ברקע ואנשים נופלים בדרך.
נקלענו לבין שתי מכולות זבל והתחבאנו בין שתי המכולות עם עוד כמה חבר'ה ומטח הירי התחיל להיות מאוד קרוב ורימונים שמתפוצצים ור.פ.ג ורעש מטורף. נכנסנו למכולה השמאלית, התחבאנו שם יחד עם עוד כמה אנשים, והורדנו את האנשים כולם. בחוץ צעקות בערבית וירי שלא פוסק. הם התקרבו אלינו, הקיפו אותנו, וזרקו רימון למכולה הימנית. משום מה הם המשיכו וכאילו לא ראו אותנו.
כעבור כמה זמן שאנחנו מחכים שם, אחת הבנות הרימה את הראש וצעקה ״הם קלטו אותי״. באותה שנייה דוד פשוט תפס אותי וזרק אותי על כל פחי הזבל כדי שאני אתחבא יותר בפנים. הסתתרתי ושמתי עליי קרטון ושקיות זבל שיסתירו אותי, כך שאני לא אראה את הכניסה והם לא יראו אותי. התכווצתי, ואני ודוד הסתמסנו אחד עם השנייה. הוא כתב לי: "מאמי, בעזרת השם עוד 15 דקות והם יגיעו. בבקשה תשמרי על שקט מאחור, תתמכי בהם, תעזרי להם, תהיי איתם". הוא ביקש ממני לספור כמה אנחנו. ביקשתי מכל אחד שייתן טפיחה ברגל לכל אחד, עשינו את זה כמה פעמים, וספרנו 16 אנשים בתוך המכולה. סימסתי לו שאנחנו 16, ובשלב הזה דוד כבר לא ענה לי.
שמעתי חדירה לתוך המכולה, צעקה של "אללה אכבר" וצרור יריות. שמעתי את דוד מנסה לנשום, והבנתי שאני לא יכולה לבכות, לא לרוץ אליו ולא לעשות כלום, כי יגלו אותי ויירו בי. התכווצתי ואמרתי "שמע ישראל, שמע ישראל, שמע ישראל". ואז חטפתי כדור באגן מצד שמאל. אחרי כמה שניות ארוכות של ירי על אוטומט, הם יצאו מתוך המכולה ואחרי 40 דקות התחלנו לשמוע ירי מסונכרן והבנו שכוחות שלנו מגיעים.
לאט לאט התחלנו לשמוע עברית, והגיעו שני אנשים להציל אותנו. הוציאו אותנו מתוך המכולה יחד עם עוד שני חיילים. שמו אותי על הידיים שלהם ומשכו אותי החוצה. בדרך ראיתי את דוד זרוק על הרצפה. הוא היה הדבר הכי יפה בעולם, הייתה עליו הילה מטורפת, והשיער הבלונדיני שלו זרח בשמש. הם פינו אותי לסורוקה, עברתי שני ניתוחים, ואז עברתי שיקום בבית לוינשטיין עברתי שיקום. עכשיו אני על קביים ומאושרת שהיה לי את דוד בחיים ושנתן לי כל כך הרבה אור."
אביטל שינדלר – שרדה בממ״ד בקיבוץ כרם שלום ביחד עם ששת ילדיה ובעלה שנפצע קשה
"שלום, אני אביטל שינדלר, נשואה לעמיחי. יש לנו שישה ילדים ואנחנו חברים בקיבוץ כרם שלום, קיבוץ מעורב של דתיים וחילונים, שהמטרה הייחודית שלו היא לחיות ביחד, למצוא מה משותף ולחיות בשכנות טובה. בשבעה באוקטובר, בשמחת תורה, נכנסנו לממ"ד בשעה 6:30 מצבע אדום ששמענו. היינו בממ"ד – אני, עמיחי ושישה ילדים. ישר מהמיטות, ולא היה לנו שום ציוד בסיסי כדי להתנהל במשך שעות ארוכות בתוך הממ"ד.
בסביבות השעה 8:00 יצאנו קצת כדי להביא אוכל, שתייה ודברים בסיסיים, ובמקביל סגרתי את כל החלונות והדלתות של הבית. בסביבות השעה 10:00 אנחנו שומעים רעשים בתוך הבית ומבינים שצריך להיזהר. עמיחי נכנס לממ"ד, סוגר את הדלת ומחזיק אותה חזק. אחרי כמה שניות אנחנו שומעים דפיקות על הדלת ואומרים לנו: "אנחנו חיילי צה"ל, תפתחו". הבנו שצריך להישמר ולהיזהר ולא פתחנו את הדלת. עמיחי צועק אליהם: "תלכו מפה, תסתלקו מפה, אני יירה עליכם".
אחרי עוד כמה שניות אנחנו שומעים פיצוץ גדול. הם שמו לנו מטען חבלה על הידית של הממ"ד מבחוץ. את כל העוצמה של המטען עמיחי חוטף לגופו. הפציעה הזו גרמה לו למצב אנוש, הוא מאבד הרבה דם, אין לו את היכולת לנשום כי כל הפנים שלו התרסקו, היד שלו נקטעת במקום, ואנחנו מחכים לאיזשהו חילוץ שיבוא ויציל אותנו. אני נמצאתי עם ששת הילדים, שברוך השם לא נפגענו, בתוך הממ"ד ואמרתי להם ״אל תסתכלו״.
אחרי 20 דקות כיתת הכוננות הצליחה להגיע ולהיכנס לתוך הממ"ד. באותו קרב, כשהם מנסים להיכנס אלינו הביתה, נהרגו שני חברי כיתת כוננות, חברים טובים שלנו – עמיחי ויצן וידידיה רזיאל ז"ל. שאר כיתת הכוננות מצליחה להיכנס אלינו הביתה, לוקחים את עמיחי, מוציאים אותו החוצה ומטפלים בו. עמיחי טופל מהשעה 10:00 בבוקר ועד 18:00 בערב, בשטח, עד שהצליח להגיע מסוק ולחלץ אותו לבית החולים שיבא תל השומר.
אנחנו בוחרים בכל הסיפור הזה להתמקד בטוב, לראות את הניסים הגדולים שקרו לנו, לצד כל הקושי, שהוא קושי מאוד גדול. לראות את הטוב, שעמיחי ברוך השם השתקם, ושאנחנו חוזרים להיות משפחה אחת מאוחדת בתוך העם שלנו, שמקווים שימשיך להיות מאוחד כמו שהיה במלחמה."
תודה לכל מי ששיתפו את עדויותיהן, ולכל השותפים והשותפות שלקחו חלק ביצירת התערוכה ובהצגתה.
לא שוכחים. מחושך לאור.
