לזכרם: קולות הגבורה והשכול בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה במוזיאון

בערב השתתפו ראש המוסד לשעבר ונשיא חוג הידידים של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, יוסי כהן, שר התפוצות עמיחי שיקלי, שלומי נחומסון מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שגרירים ודיפלומטים.

יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר: "״הצפירה השתתקה, אך הזיכרון נמשך. ביטחונם של מיליוני אזרחי ישראל מונח על כתפיהם של יקיריכם… הם היו חוד החנית, והם היו אלה אשר בגופם וברוחם בלמו את האיומים הקיומיים על ביתנו".

במרכז הערב עמדו עדויותיהן המרגשות של בני המשפחות, שהעניקו פנים, קול ושם לסיפור האנושי שמאחורי השכול והגבורה.

קימי אלוש, ששכלה את בעלה, דניאל אלוש ז"ל, בהתרסקות מסוק ברפיח במהלך משימת חילוץ עם יחידת 669, (ספטמבר 2024), שיתפה במכתב חשוף לבניה, טומי וניקו, על ההתמודדות היומיומית עם האובדן: "אתם לא מאבדים את אבא רק פעם אחת. תאבדו אותו שוב ושוב ושוב. אלף פעמים, באלף דרכים שונות. כל יום. לפעמים כמה פעמים ביום.

קשה להפוך דף כשאת יודעת שמישהו לא יהיה בפרק הבא. אבל להפוך דף לא אומר לשכוח. זה אומר לשאת אותו איתנו, באהבה שהעניק ובכוח שהשאיר. הוא היה רוצה שנמשיך לכתוב"

סיפורה נשא הדהוד בין-דורי: קימי היא בתה של אנקי שפיצר, שבעלה אנדרה שפיצר נרצח באולימפיאדת מינכן 1972.

רס"ר יוסי הרשקוביץ, אב לחמישה ומנהל בית ספר בירושלים, היה בן 44 כאשר גויס לאחר ה-7 באוקטובר. אף שלא היה מחויב עוד לשירות מילואים, אמר לאשתו שלא יסלח לעצמו אם לא יצא לסייע ליישובים הסמוכים לעזה. שבועיים לאחר פרוץ המלחמה  לחם בעזה ושבועיים לאחר מכן נהרג יחד עם שלושה לוחמים נוספים בפיצוץ מנהרה ממולכדת.

במהלך הלחימה שמע מפקדו של הרשקוביץ מזמזם בשקט לחן שחיבר למילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".  הלחן הושמע בטקס בביצוע של ילדיו רס"ר יוסי הרשקוביץ, יחד עם הזמר יונתן רזאל.

אורית מרק אטינגר, חוותה אובדן מצטבר וכואב לאורך עשור. בשנת 2016 נרצח אביה, מיכאל מרק, בפיגוע, ואמה נפצעה קשה. בשנת 2019 נהרג אחיה שלומי במהלך שירותו בתפקיד ביטחוני מסווג. במלחמה הנוכחית איבדה את בן דודה אלחנן קלמנזון ואת אחיה הצעיר פדיה בעזה.

היא ביטאה תחושה שאינה נשמעת לעיתים קרובות בתרבות הזיכרון הציבורית: "כולם מכירים אותם. הם מפורסמים, גיבורים. אבל האמת היא שאני לא אוהבת את זה. אני רק רוצה אותם חיים, כמו פעם, הולכים ברחוב, רוקדים איתי, צוחקים, בוכים — פשוט חיים, לא גיבורים מתים. ובו בזמן, הם באמת גיבורים, ואני כל כך גאה בהם."

הטקס נחתם בשירת "התקווה" מתוך תחושה עמוקה של שותפות גורל והוקרה למשפחות הנושאות את הזיכרון ובוחרות בחיים בכל יום מחדש.

מוזיאון הסובלנות ירושלים מודה למשפחות שחלקו את סיפורן האישי ולימדו את כולנו כי גם מתוך השברים העמוקים ביותר, הבחירה בחיים ובערכי כבוד האדם היא התקווה הגדולה ביותר.