מטרת ביקורה הייתה להעניק תחושת אחריות ותקווה לדור הבא.
"מוזיאון הסובלנות נועד לטפח חיבורים," הסבירה גרנית אלמוג-ברקת, ראש מכון המנהיגות של מוזיאון הסובלנות ירושלים. "גם בהיסטוריה שלנו, ראינו כיצד מחלוקות מתעוררות וכיצד יש לנהל אותן. שלמה המלך, כשהוטל עליו לבנות את בית המקדש, לא ביקש עושר או כוח—הוא ביקש לב שומע. גם אז, העם שלנו עמד בפני אתגרים עצומים. אך הכוח שלנו טמון ביכולתנו להקשיב, ללמוד וליצור שינוי."
לנועם הצטרפה האמנית טל שקד, בפעילות "פרפרים לבנים", שבה המשתתפים כתבו משאלות על פרפרי נייר – סמל לזיכרון, ריפוי ותקווה.

"זה נס שאני עומדת כאן היום," אמרה בן דוד. היא נזכרה בימים שלפני הפסטיבל—איך חזרה זה עתה מהודו וכיצד תחושת חוסר שקט בלתי מוסברת התיישבה לה בבטן. "הייתה לי הרגשה נוראית. לא יכולתי להסביר אותה. אבל לא רציתי לבטל ברגע האחרון."
ביום האחרון של סוכות, היא וחברה דוד עשו את דרכם לפסטיבל. "התחבקנו, רקדנו, ונצרנו את הרגע כשהשמש זרחה." ואז, ברגע אחד, הכל השתנה.

"הרמתי את מבטי וראיתי רקטות," סיפרה. "המוזיקה נעצרה. לא ידענו מה לעשות." כשהכאוס התפשט, הם החלו לרוץ. בשלב מסוים, ברכיה של בן דוד קרסו והיא נפלה. החבר שלה כרע לידה ואמר שהוא לא יעזוב אותה. "אז לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי," סיפרה.
בבהלה, הם הגיעו לשני פחים צהובים שבהם הסתתרו אנשים נוספים. "התקשרנו למשפחה, למשטרה—לכל מי שיכול היה לעזור. אבל היה ברור: אף אחד לא מגיע." יריות ופיצוצים הקיפו אותם, ועד מהרה, בן דוד נורתה.

"קרסתי לתוך עצמי. אפילו לא יכולתי לבכות," סיפרה. ואז הגיע הרגע הנורא ביותר. "החבר שלי דוד נרצח ממש מולי. שמעתי את נשימתו האחרונה כשנפשו עזבה את גופו."
בסופו של דבר, חיילי צה"ל הגיעו וחילצו אותה. "דוד היה שרוע בדם," נזכרה, "אבל הצללית שלו נראתה כמו מלאך שנפל." מתוך שישה-עשר האנשים שהסתתרו בפח, רק ארבעה שרדו. בן דוד פונתה לבית החולים, עברה שני ניתוחים, ומאז נמצאת בתהליך שיקום.

בן דוד לא הייתה לבד במסע ההישרדות שלה; כשישבה מול התלמידים, סיפרה על האנשים שעזרו לה להחלים—אלה שסירבו לתת לטרגדיה להשתיק אותה.
"לא יכולתי פשוט לשבת ולא לעשות כלום," אמרה. "הייתי שבורה מבפנים ומבחוץ. אבל הבנתי שלשתף את הסיפור שלי יכול לתת לאחרים כוח, וזה חלק מתהליך הריפוי. אנחנו לא לבד באבל שלנו. בכי לא הופך אותנו לחלשים. יש אנשים שמרגישים שהם לא יכולים לבטא את הכאב שלהם, שחושבים שמשהו לא בסדר איתם. אני רוצה שהם יידעו—הם לא לבד."

החיבור שלה למוזיאון הסובלנות הפך לחלק מתהליך ההחלמה שלה. "הגעתי לכאן לראשונה כדי להשתתף בתערוכה שלהם '06:29: מחושך לאור'," סיפרה. "זו הייתה זכות. זה מקום שבו קולות של נשים נשמעים. שבו הסיפורים שלנו—הכאב שלנו, הכוח שלנו—זוכים לראות אור."

בסיום האירוע, אלמוג-ברקת ביקשה מהתלמידים להרהר בדברים ששמעו. "כל אדם צריך ליצור שינוי; אחרת, אנחנו עלולים לחזור ל-6 באוקטובר. כרגע, כולנו נמצאים במקום אחר. המשימה שלנו היום היא להעניק לכם תחושת אחריות. התערוכה שראיתם נקראת 'מחושך לאור'. כולנו עדיין בחושך, אבל יחד, נוכל למצוא את הדרך אל האור."